"אמנות יהודית" הוא מונח רחב המתייחס אל מגוון של תופעות אמנותיות שונות הקשורות לדת היהודית. ישנן גישות, הרואות בהתפתחות מן הארכאולוגיה והאמנות העתיקה כביטוי החזותי המשקף איקונוגרפי של נושאים ומסורות יהודיות כגון תיאור של התנ"ך וכתבי קודש יהודיים אחרים. מגמות מודרניסטיות אחרות ניסו לכונן את האמנות היהודית כביטוי אסתטי מטאפיזי של הדת והרוח היהודית.

מגמות אסתטיות בתפיסה היהודית

"חציית ים סוף" פרסקו מבית הכנסת בדורה אירופוס, המאה ה-3 לספירה.

רצפת הפסיפס מבית הכנסת בעין גדי.

למרות הנטייה לראות את התרבות היהודית כמתנזרת מיצירת אמנות, ברוח האיסור מ"עשרת הדברות" על יצירת פסל ומסכה.‏‏[1], הרי שאמנות בעלת נושאים יהודיים ידועה לנו כבר מתקופת העת העתיקה. למעשה ניתן למצוא שפע של ייצוגים אמנותיים על גבי פסיפסים ופרסקאות בהן מופיע ייצוג חזותי של ספורי התנ"ך ואף, כפי שמעידים הציורים מבית הכנסת בדורה אירופוס או ברצפת הפסיפס של בית הכנסת בבית אלפא, ייצוג של האל עצמו בדמות "יד אלוהים". לעומת זאת בפסיפס שעל רצפת בית הכנסת העתיק בעין גדי הוחלפו הציורים ודימוי גלגל המזלות ברשימה כתובה, כנראה מתוך מגמה איקונוקלסטית.

גם המחשבה הפילוסופית היהודית לא הסתייגה מן האמנות באופן גורף. במסורת המחשבה היהודית של ימי הביניים קיימת הפרדה בין ציור כ"צורה שקועה" לבין תבליט ופיסול כ"צורה בולטת". הן הרמב"ן והן הרמב"ם סבורים כי אין מניעה על הצגת צמחים ובעלי חיים. לעומת זאת קיים לדעתם איסור על יצירת צורות שהן בעלות משמעות מטאפיזית, כגון גרמי השמים, צורת אדם, מלאכים וכדומה. איסור נוסף, על פי השקפתם, הוא על הצגת דמויות של נשר, שור ואריה, המציינים באיקונוגרפיה הנוצרית שלושה מתוך ארבעת האוונגליונים.

על פי חז"ל[דרוש מקור] הקב"ה הוא האומן שברא את העולם והצייר שצייר את כל מה שיש בו שנאמר: "ואין צור כאלקינו" ‏‏[2]. התורה בתפיסת חז"ל[דרוש מקור] הייתה כלי אומנותו של הקב"ה בבואו לברוא את העולם. תפיסה זו באה לביטוי בפרשנות האלגורית של הפסוק מספר משלי "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת" ‏‏[3], אשר רואה בטקסט כמי שנאמר על ידי התורה עצמה, כמשל, אשר קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם.

אדריכלות

 בית המקדש

דגם בית המקדש השני, מוזיאון ישראל.

‏‏על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון נבנה בירושלים, על הר המוריה, על ידי שלמה המלך (930-970 לפנה"ס). אין עדויות ארכאולוגיות חומריות ישירות מבית המקדש הראשון, וזאת מפני שלא נערכה מעולם חפירה ארכאולוגית בהר הבית. עבודות של סינון העפר מהר הבית הניבו מספר ממצאים עקיפים, ביניהם בולה עם הכתוב "[גא]ליהו [בן] אמר", ממשפחת כהנים שאחד מבניה מוזכר בספר ירמיהו כ"פקיד נגיד בבית ה'", וכן ראש חץ סקיתו-איראני, שהיה בשימוש צבאות נבוכאדנצר.

בית המקדש השני נבנה על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון בתקופת בית שני באזור שנת 516 לפנה"ס. הוא היה מורכב מהיכל ומכמה חצרות-עזרות שהקיפו אותו. ההיכל עמד בראש הר הבית ואילו העזרות היו נמוכות ומוקפות חומה, לצדיהן היו מוסדות המקדש ובתי מלאכה שעסקו בתחזוק המקדש. החצר החיצונית הייתה קרויה "עזרת נשים" ובה נערכו התאספויות לשם קריאת תורה.

"מקדש הורדוס" הוקם על ידי המלך הורדוס כחלק מקומפלקס בנייה גדול שכלל גם את "הסטיו המלכותי". המקדש, שעמד בראש הר הבית, היה מורכב מהיכל ומכמה חצרות-עזרות נמוכות יותר שהקיפו אותו. לצד החומה שהקיפה אותו היו ממוקמים מוסדות המקדש ובתי מלאכה שעסקו בתחזוק המקדש.

אדריכלות ועיטור בתי כנסת עתיקים

שרידי בית הכנסת בכפר נחום

פסיפס מרצפת בית הכנסת בחמת טבריה

אל אף שאין עדויות ברורות בעניין זה, נהוג לתארך את בנייתם של בתי הכנסת הראשונים לתקופת גלות בבל. כתובת הנצחה, שהיא העדות הקדומה ביותר למבנה בית כנסת, נמצאה בעיר אלכסנדריה שבמצרים, והיא מתוארכת את המבנה לתקופת שלטונו של תלמי השלישי, במהלך המחצית השנייה של המאה ה-3 לפנה"ס. ‏‏יחד עם זאת העדויות המעטות אינן מאפשרות לקבוע האם מבנה בית הכנסת התפתח בתוך ארץ ישראל או מחוץ לה.[4]

מבני בתי הכנסת שואבים את השראתם הארכיטקטונית ממבנה הבזיליקה היווני-רומי. נהוג לחלק את בתי הכנסת העתיקים שנמצאו לשלשה טיפוסים:

1. הסוג הקדום (תחילת המאה הראשונה לספירה עד אמצע המאה השלישית לספירה), ובהם בתי הכנסת שנמצאו באתרים כגון הרודיון, במצדה או כפר נחום. צורת המבנה הייתה כשל בזיליקה מרובעת. בשונה מן הבזיליקה הרומית הותקנה שורת עמודים לרוחבו של המבנה, הנוספת על שתי שורות העמודים הממוקמות לאורכו של המבנה, האופיניות למבני הבזיליקה. בחלק ממבנים אלו הושמט האפסיס האופיני. העמודים תמכו בקומת גלריה שהיה צמוד לקירות המבנה, מלבד החזית. חזית המבנה כללה שלוש דלתות, כבמבנה הבזיליקה ומעליהן חלונות לתאורה. גג המבנה נשען על גמלון, אשר נחתך על ידי קשת.[5]
   החלל הפנימי עוצב, כנראה, בפשטות. בצמוד לקירות קומת הקרקע נבנו ספסלי אבן לכל אורכו של המבנה ועוצבה רצפת אבן פשוטה. העיטור הפנימי כל תבליטים מאבן מקומית, כדוגמת בזלת, ועליהם דמויות, מוטיבים צמחיים ועיטורים גיאוןמטרים שונים. בעיטור העמודים נעדרים עיטורי הקנוקנות והוולטות ובמקומם מופיע כותרות קורינטיות, בעלות עיטור של צמח האקנטוס.
2. סוג המעבר (אמצע המאה השלישית עד סוף החמישית), כולל מגוון של טיפוסי בנייה שונים המעידים על הנסיון לגבש צורה אדרילית חדשה למבנה בית הכנסת. בתקופה זו עוצב מבנה ארון קודש בקיר הפונה אל העיר ירושלים ואילו פתח הכניסה למבנה הוצב בקיר שכנגד. כמו כן מתמעט השימוש בטבליטים לטובת ציורי פרסקו על קירויו הפנימיים של המבנה. מבין בתי הכנסת של תקופה זו בולטים בתי הכנסת בחמת טבריה ובבית שערים.[6] בנוסף, מופיעים על רצפת בתי הכנסת פסיפסים מפוארים, שנעשו כנראה על ידי אמנים שאינן בהכרח יהודים על פי ספרי דגמים האופנתיים לתקופה.
3. והסוג המאוחר (מסוף המאה החמישית לספירה ואילך) דומה מאוד לצורת הבזיליקה הביזנטית. בולט גם השימוש בתוכנית לעיטור הרצפה בפסיפסים. תוכנית בסיסית זו הכילה דגמים גאומטרים לצד דימויים שוטנים ובהם כלי המקדש, ובהם שופר, הפרוכת ועוד, מוטיבים צמחיים כגון לולבים, שריגים לצד חיות כגון אריות וציפורים. הפסיפסים הונחו ביחס אל החלל הארכיטקטוני, כך שהדימויים הקדושים ביותר הונחו קרוב אל אזור ה"היכלית", היא ארון הקודש. בבית הכנסת בבית אלפא נמצאה רצפת פסיפס עשירה המעידה על תוכנית זו. בבית הכנסת במעון נמצאו שרידי מנורת שבעת הקנים העשויה משיש לבן. לפי אומדן שחזורה, גובה הגיע לידי 1.6 - 1.8 מטר.

 ציור

זכוכית ועליה עיטורים מוזהבים, המאה ה-2 לספירה, רומא.

משיחת דוד בידי שמואל, בית הכנסת בדורה אירופוס.

אמנות הציור היהודית בעת העתיקה

למרוות שאין בידי החוקרים ממצאים ממשים, קיימות עדויות לקיומו של ציור יהודי כבר במהלך תקופת הבית השני. אחת העדויות המוקדמות, מן המאה ה-2 לספירה, היא לוחית עגולה מגביע זכוכית ועליה עיטורים מוזהבים. העיטורים הערוכים במבנה סימטרי ומחולקים לחלק עליון ותחתון, מציגים סמלים אשר ישובו ויופיעו באמנות היהודית כגון המנורה, אריות המקיפים ארון קודש, וכלי קודש מבית המקדש. את ההתפתחות המשמעותית ביותר של הציור ניתן למצוא החל מן המאה ה-3 לספירה. העדות המרכזית לסגנון ציור זה נמצא בשרידי בית הכנסת בדורה אירופוס. ציורים אלו החליפו שכבת ציור קודמת, שצויירה כחמישים שנה קודם לכן. בעוד הציורים הקודמים היו בעלי ממד אלגורי, הרי שהציורים המאוחרים יותר הורחב העיטור על כל קירות בית הכנסת וצויירו בו תמונות נראטיביות ומחזורי ציור שנושאן לקוח מן התורה, כדוגמת תאורים מחיי משה, אליהו הנביא או דוד המלך. סגנון תיאור הדמויות נעשה ברוח התאור הרומי. למרות הנפחיות המסוימת של הדמויות חסרה בתיאורים התיחסות לרקע ולחלל וייתכן כי הדבר נובע מהשפעה של סגנון הציור של כתבי היד. ‏‏[7] הסבר נוסף לאופן תיאור זה יכול להיות ההשפעה של האמנות הביזנטית. הציורים מסודרים על פי רצועות אורך (רגיסטרים) והם מופרדים זה מזה על ידי מסגרות מעוטרות.

פסיפס של גלגל המזלות ובמרכזו האל הפגאני הליוס מבית הכנסת בבית אלפא

עדויות נוספות על אמנות הציור היהודי מן התקופה הביזנטית בארץ ישראל ניתן למצוא משורה של רצפות פסיפס שנמצאו במקומות שונים ברחבי ארץ ישראל. פסיפסים אלו מכילים דמיון רב אל האמנות הנוצרית והפגאנית של אותה תקופה. ייתכן כי הדבר נובע מקיומם של דגמים אופנתיים לתקופה, ומהעסקה של אמנים שאינם דווקא יהודים במלאכות אלו. הפסיפסים הכילו, לצד מוטיבים כגון "גלגל המזלות", גם תאור של כלי המקדש, המשובצים לתבנית של "חזית אדריכלית", תבנית המשותפת גם לאמנות הנוצרית והפגאנית ומסמלת קדושה. בנוסף מופיעים תיאורים מן התורה כגון עקדת יצחק. בבית הכנסת בבית שאן, לדוגמה, נמצאה פסיפס המעוטר בחזית אדריכלית ובראשה גמלון, אשר בתוכה מופיע דימוי של ארון קודש. בכל אחד מצדי המבנה מתוארת מנורה בעלת שבעה קנים וסביבה שופרות וכלי המחטה. בראש בתאור מופיעים שריגים של גפן. על רצפת בית הכנסת בעיר חמם ליף (Hammam-Lif; حمام الأنف‎) שבתוניסיה נמא פסיפס המכיל תאורי טבע של ציפורים ודגים אשר יש ופרשו אותו כתאור של ימות המשיח ותאור גן העדן[8] תאור זה מזכיר מאוד דימויים מפסיפסים ביזנטים נוצריים.

קוחנל, במחקרה אודות ייצוג העיר ירושלים באמנות הביזנטית, מוצאת בדגמי הפסיפסים, ובייחוד בדגם הפסיפס מבית הכנסת בבית אלפא, את הקשר ההדוק לתיאור העיר ירושלים, כסממן של קדושה. הצירוף בין עקדת יצחק, אשר נערכה במקום בו הוקם המקדש, בית המקדש וארון המקדש כ"חזית אדריכלית" וייצוג כליו, לבין גלגל המזלות מעידה לדעתה על ממדים אסכטולוגים או קוסמיים בתיאור ירושלים.[9].

תקופת ימי הביניים ועד תקופת האמנציפציה

"הגדת ששון", ספרד, המאה ה-14

הממצא המרכזי מתקופת ימי הביניים הוא עיטור כתבי יד, מהם שרדו כתבי יד ופרגמנטים החל מן המאה ה-10 לספירה. כתבי יד אלו מתארים לצד הטקסט גם תשמישי קדושה של בית המקדש. קבוצה גדולה יחסית של כתבי יד נוצרה בספרד ןהיא מושפעת מן האמנות הנוצרית והמוסלמית. ב"תנ"ך פרחי", המתוארך לשנים 1366-1382, וצוייר בידי אלישע בן אברהם קרקש, בולטת השפעת העיטור המוסלמית ביצירת משטחים דקורטיבים וגאומטרים, וכן בדגמים מורכבים בסגנון הערבסקות המוסלמיות. כתב היד נמנע מלתאר דמויות, למרות שהוא מכיל גם אטריביוטים מתוך הטקסט המרקאי. לעומת זאת, ב"הגדת סראייבו", אף היא מן המאה ה-14, מופיעים תיאורים פיגורטיבים ברורים וכן עיטורים של שריגים מתפתלים ועליהם ניצנים וכן חיות כגון ציפורים, המשובצים מסביב לטקסט. ‏‏[10]

למרות שהשיר האידאוגרפי, איננו ייחודי רק לספרות העברית בימי הביניים, ניכרת בתקופה זו חששיבות רבה יותר לצורה אמנותית זו, המנסה לאחד את שלוש האמנויות: שירה, ציור ומוזיקה, למצג אחד. הנסיונות לשוות לכתוב צורה גרפית הם קדומים מאד, והחלו עם המצאת הכתב והאל"ף בי"ת העברי והלטיני. בספרות ימי הביניים היו נפוצים שירי צורה, בעיקר בדמותם של תשמישי קדושה: גביעים, נרות, רימונים ועוד. ידוע בתולדות השירה העברית מימי הביניים שירו של רבי אברהם אבן עזרא לכבוד רבנו תם, נכדו של רש"י. השיר צוייר במתכונת של אילן מסועף.

הציור במאה ה-20

 הציונות והאמנות היהודית

"חברון", אריחים מזוגגים מתוצרת בית-המלאכה לקרמיקה ב"בצלאל", על חזית בית הספר אחד העם.

עם התעוררותה של הציונות במהלך מאה ה-19 וראשית המאה ה-20 הפכה האמנות לכלי ביטוי לשאיפות לאומיות. אחד הביטויים המעשיים הראשונים לכך היה בפעילותו של קונגרס הציוני העולמי החמישי, שהתקיים בשנת 1901 בבזל, הייתה הייתה התעניינות גוברת של הציבור היהודי באמנות הפלסטית. הפילוסוף מרטין בובר קרא בנאומו על בימת הקונגרס ל"שילוב ידיים" בין האמנות ליהדות במטרה "להביא לתחיתו המחודשת של העם היהודי".[11] בעיני בובר נתפשה האמנות כמכשיר הומניסטי לקידום דמותו של היהודי הציוני החדש. את הקונגרס ליוותה תערוכת יצירות אמנות שארגן אפרים משה ליליין וכן הוקם בית הוצאה לאור "יהודי" בשם Jüdischer Verlag ובו התפרסמו יצירותיהם של אמנים יהודים רבים.

בשנת 1906 הוקם "בצלאל" בידי בוריס שץ. בבית הספר לאמנות הושם הדגש על יצירת אומנות שימושית, במידה רבה בהשפעת תנועות ארטס אנד קראפטס (Arts and Craftes) ואר נובו האירופיות. בביתי המלאכה שנפתחו בבצלאל נעשו עבודות צורפות, אריגה, איור, קרמיקה חפצי קודש וכדומה, אשר היו קישוטיות ועמוסות פיתוחים בסגנון "מזרחי".

האמנות שנוצרה ב'בצלאל' בתקופה זו, בולטת בשימוש במוטיבים ובנושאים יהודיים ודתיים.יצירתם של אמני בצלאל עשתה שימוש במוטיבים כגון תאור המקומות קדושים ליהודים, סצנות מהגלות וכדומה. התיאורים שאפו ליצור קשר בין תקופת התנ"ך, שיבת ציון והחשמונאים, לבין השאיפה הציונית בפיתוח היישוב עברי, מתוך מניעים אידאולוגים וציוניים. האמנים עשו זאת בעזרת שאילת מוטיבים מן ההיסטוריה של האמנות, אשר נתפשו בעיניהם כמוטיבים 'יהודיים' ועשו שימוש בסגנון שנתפש בעיניהם כ'מזרחי'. בעיצוב של עיטורי הקרמיקה אשר הופקו בסדנה של "בצלאל" "גויירה" מסורת האר נובו האירופית. בעיטורים הופיעו סממנים סימבוליים ואלגורים מן המסורת היהודית כגון שבטי ישראל, מנורות, אריות וכרובים ועוד. בעיטורים שנוצרו עבור "בית ביאליק" (1924) נעשה שימוש במוטיבים איקונוגרפים מפרשת המרגלים וכן של שבטי ישראל, תוך הדגשת המסגרות הדקורטיביות של האריחים. מערך נוסף נקבע ב"בית הספר אחד העם" בתל אביב, ובו שולבו המוטיבים הדתיים בתאורים של ארבע ערים עבריות לכדי אלגוריה ציונית.‏[12]

"היהודי הנצחי" (1907) מאת שמואל הירשנברג.

פן אחר של מלאכת הציור הביא עמו הצייר שמואל הירשנברג, אשר הגיע לבצלאל לאחר עלייתו בשנת 1907. ציוריו של הירשברג נעשו במסגרת מסורת הציור הריאליסטית ונושאיו הכילו סממנים יהודיים אלגורים כגון "הישיבה", "אוריאל אקוסטה ושפינוזה", "גלות) (1907). מבין יצירותיו ידועה בעיקר העבודה "היהודי הנצחי" (1900), אשר הפכה לאחד מן המוצגים הקאנונים של "בית הנכות בצלאל", שנפתח בירושלים בשנת 1906. לאחר שעלה לארץ צייר הירשברג את נופייה ובייחוד את האזור שסביב העיר ירושלים.

דלות החומר

אחד מן הנסיונות המרכזיים הראשונים לפרשנות יהודית של האמנות הישראלית נעשה על ידי שרה ברייטברג-סמל בתערוכת "דלות החומר", שהוצגה בשנת 1986 במוזיאון תל אביב לאמנות. כותרת תערוכת "דלות החומר" הכילה ציטוט מתוך ספר דברים (ל, י"ד) - "כי-קרוב אליך הדבר מאוד". ציטוט זה, הדגים את תפיסת האמנות של קבוצת האמנים הללו בעיני ברייטברג-סמל, כתפיסה חילונית-מודרניסטית שבתוכה מעורבים סממנים של יהדות. מחד העבודות היו נטולות דתיות, כמו שהגדירה ברייטברג-סמל את עבודותיו של רפי לביא - "אין כותל, אין חומה, אין אוגוסטה ויקטוריה", ומאידך העבודות נוצרו "על רקע דת שהא-אסתטיקה והתפיסה הלא-גשמית היו לסימניה".

הזיהוי של היהדות עם אמנות מופשטת הופיע כבר בעבר, כשהוא נשען על המסורת האיקונוקלאסטית האורתודוקסית, ברוח האיסור על עשיית פסל ומסכה המופיע בעשרת הדברות. בשנת 1976 הופיע רעיון זה בתרגום לעברית של מאמר מאת מבקר האמנות האמריקאי רוברט פינקוס-וויטן, שפורסם בגיליון הראשון כתב-העת לאמנות "מושג". [13]את הביטוי המובהק של תפיסה פרשנית כזו על אמן ישראלי ניתן למצוא בכתיבה על יצירתו של אריה ארוך, שנתפש כמודל עבור לביא ובני דורו. תפיסות "א-אסתטיות" כאלו הכשירו את תנופת הכתיבה של הציירים, כדימוי בתוך העבודות עצמן, ככתיבה הפועלת ביחס אל המסורת היהודית-תלמודית, ואת העיסוק בגבולות ובסממני המדינה כביטוי של יהדות ציונית ביקורתית. בכתיבתה של ברייטברג-סמל נתפשו אמנים אלו כבעלי דמותו של "הצבר המנושל", המנותק מן המסורת היהודית במידה דומה לניתוק ממסורת אירופית-נוצרית.

במאמר נוסף של ברייברג-סמל בשם "אגריפס נגד נמרוד" (1988) היא חידדה את עמדתה כשהיא תקפה את התפיסה הקאנונית של מחקר תולדות האמנות לגבי פסלו של יצחק דנציגר "נמרוד" (1939), בן דמותו של נמרוד הפגאני, שראתה בו כמיצג בלעדי של הלאומיות העברית במקומו הציעה את ציורו של אריה ארוך "רחוב אגריפס" (1964) כאלטרנטיבה ראוייה יותר, ובעלת ערכים "יהודיים" יותר. במקביל, ניסתה ברייטברג-סמל לאפיין את ה"כנעניות" שבעבודתו המאוחרת של דנציגר כתפיסה "אנטי-יהודית" ואת היחס המורכב אליה. היא טענה כי יצירתו מציעה מטמורפוזה של חומרים צורות ומוטיבים הנושאת אופי "קמאי". "משעה שעמד על משמעות הדרך הפגאנית שבה הלך, נטש את העיסוק באובייקטים. [...] הוא הסתפק בהצבעה על נופים מסוימים באמצעות תצלומים ובאמצעות פרויקטים של שיקום ושל נטיעות בטבע. הקולאז'ים הם העשייה האמנותית הממשית היחידה שלו באותן שנים. אפשר אולי להניח שבחר בחומרים דלים אלה ושב וקרע אותם, במתכוון או שלא במתכוון, כדי למנוע יצירת אלילים נוספים". פן זה התקיים, על פי ברייטברג סמל, במקביל לצד מודרניסטי ופורמליסטי. [14]

"אמנות יהודית" הוא מונח רחב המתייחס אל מגוון של תופעות אמנותיות שונות הקשורות לדת היהודית. ישנן גישות, הרואות בהתפתחות מן הארכאולוגיה והאמנות העתיקה כביטוי החזותי המשקף איקונוגרפי של נושאים ומסורות יהודיות כגון תיאור של התנ"ך וכתבי קודש יהודיים אחרים. מגמות מודרניסטיות אחרות ניסו לכונן את האמנות היהודית כביטוי אסתטי מטאפיזי של הדת והרוח היהודית.