ציור של וינסנט ואן גוך, 1888

פוסט-אימפרס

יוניזם הוא זרם באמנות שהתקיים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 ונכללו בו אמנים שסגנונם היה שונה משל האימפרסיוניסטים, ולא אחיד.

את המונח טבע רוג'ר פריי, מבקר אמנות אשר קיים תערוכה בשם "מונה והפוסט-אימפרסיוניסטים" בלונדון בשנת 1910. בכך הוא שאף לבסס קשר צורני בין סגנונותיהם השונים של האמנים מתוך תאור שלהם כסוטים מן היעוד הנטורליסטי של האמנות.

האמנים שבאו במקביל ואחרי האימפרסיוניסטים דחו את האימפרסיוניזם, כל אחד מסיבותיו. הפוסט-אימפרסיוניסטים לא יצרו קבוצה או תנועה מגובשת, והמונח עצמו אינו מתייחס לסגנון הציור או לרעיון כלשהו אלא יותר מציין תקופה היסטורית מסוימת בתולדות האמנות שהייתה רבת השפעה אף היא. את הפוסט-אימפרסיוניסטים מאחדת גישה מהפכנית לאמנות, הם ראו בה אמצעי לביטוי רגשות, עניין סובייקטיבי ואף סימבולי. בעוד שהאימפרסיוניזם שאף להתייחס להתבוננות בטבע במבט אובייקטיבי, הפוסט-אימפרסיוניזם ביטא צורך רגשי של האומן להגיב על מה שהוא רואה וליצור דימוי חזותי אישי מתוך הטבע. הם תיארו את העולם על-פי הופעתו החיצונית אך שילבו בתיאורם גם את מציאותם הפנימית והאישית או התמקדו בחקר נושא שהעסיקם. הם אפשרו לעצמם להתמודד עם רגשות בציורים ולא רק עם המציאות החומרית. בכך הם הביאו את האמנות להפשטה גדולה יותר.

בעוד שהאימפרסיוניסטים חקרו בעיקר את האור, אמנים אלה בטאו דרכי ביטוי ייחודיות וחקרו אלמנטים אחרים בשפה האמנותית ובביטוי האישי. הציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים גיבשו את סגנונם בעקבות חידושי האימפרסיוניזם, אך תוך שינויים מרחיקי לכת. הפוסט-אימפרסיוניסטים קיבלו את השימוש בצבעים הטהורים והמהירים, אך הדגישו ערכם של האמצעים הציוריים: את הצבעים ודרך הנחתם, את הקומפוזיציה והצורות. בכך היוו הפוסט-אימפרסיוניסטים מודל לציירים האקספרסיוניסטים שבאו אחריהם.

מבחינה טכנית נטשו הפוסט-אימפרסיוניסטים את שיטת הציור האימפרסיוניסטית שדגלה בשימוש בצבע מקומי טהור המתערבב בעין המתבונן ויוצר את הפיגורה. אצל הפוסט-אימפרסיוניסטים הצבע הונח יותר בחופשיות ונעשה שימוש גם בצבע שחור (האמפרסיוניסטים השתמשו בצבע משלים או כחול לשם תיאור מקומות כהים או צל). גם ציירים אימפרסיוניסטים עברו במהלך הזמן לשימוש בטכניקה יותר חופשית כמו קלוד מונה. גם נושאי הציור משתנים וחלק מן הציירים דוחה את ההתבוננות והציור בטבע, שהייתה אחד מעקרונותיה המוצהרים של תנועת האימפרסיוניזם.

בין האמנים המאופיינים כאמנים פוסט-אימפרסיוניסטים כלולים: פול סזאן, וינסנט ואן-גוך, פול גוגן, ז'ורז' סרה, טולוז לוטרק ועוד.

• 0 תגובות

לקוח מויקיפדיה

קלוד מונה, אימפרסיה (זריחה), 1873

שדרות מונמארטר (1897), ציור של קאמי פיסארו.

אימפרסיוניזם הוא זרם אמנותי שרווח באירופה, ובעיקר בפריז, במאה ה-19, בין השנים 1865 - 1880.

 אימפרסיוניזם באמנות

בתקופה שבה נוצר הזרם שלטה האקדמיה לאמנויות יפות (Académie Des Beaux-Arts) בעולם האמנות הצרפתי, ששימש כבירת האמנות העולמית. חבורת ציירים אלמונים, שלעתיד ייקראו האמנים ה"אימפרסיוניסטים", ובראשם אדוארד מאנה, קלוד מונה ופייר אוגוסט רנואר, מחו על החוקים הנוקשים והשמרניים שהכתיבה האקדמיה לציור נושאים היסטוריים או דתיים בטכניקה ריאליסטית. האימפרסיוניסטים הביאו עמם גישה שונה, ומטרתם הייתה כעין מחקר; חקר נפילת האור על אובייקטים ששימשו כנושאים יומיומיים מעולם הבורגנות, שאליו השתייכו האמנים. עקב הבדלי הדעות האמנותיות בין הקבוצה, היחסית קטנה, והאקדמיה, מוסד האמנות המוביל בעולם, החליטו האמנים לפתוח קבוצה משלהם, והחלו להציג ב"סלון" (אולם תצוגה צרפתי) עצמאי משלהם, שלו קראו "סלון המודחים" ("Salon des Refusés"). בתערוכתם הראשונה ב1874 הוצגה היצירה האימפרסיוניסטית הראשונה, "Impression, soleil levant" (התרשמות, שמש זורחת) של קלוד מונה. לואי לרואה, מבקר אמנות צרפתי, כתב בעיתון האמנות ההומוריסטי "Le Charivari" ("המהומה") שציורי הקבוצה נראים כמו התרשמויות, ומאז דבק בקבוצה השם "אימפרסיוניסטים" (Impression - התרשמות).

האימפרסיוניסטים הביעו דרך יצירותיהם גישה אמנותית חדשנית; הם ציירו מחוץ לסטודיו המסורתי במטרה להביע את הרגע החולף, את האור בשעה המסוימת ביום, ואת השפעותיו על המרקם, על הצבעוניות ועל הנושא המתואר. במשך יצירתם, חזרו האמנים שהשתייכו לקבוצה, וציירו את אותם אלמנטים ואת אותן סצנות מאותן נקודות מבט, במטרה לתפוס את שונות האור; כך, למשל, מונה צייר את הקתדרלה של רוון יותר מעשרים פעמים, בשעות יום שונות. גם הטכניקה שלהם נחשבה בזמנה כפורצת דרך; משיכות מכחול קצרות ונקודתיות של צבעים טהורים וחזקים, טקסטורה גסה ועבה, קומפוזיציה מופשטת ושקטה וחוסר דגש בפרטים; כל אלה גרמו לציור להראות לא גמור, כמעין סקיצה.

במהרה הפכו הציירים האימפרסיוניסטים, שלפני כן נחשבו למשחיתי עולם האמנות, לציירים המובילים בצרפת. זרמם, האימפרסיוניזם, נתן השראה לאמני העולם, ושימש מודל לזרמים הבאים אחריו, ביניהם הפוינטיליזם, הפוסט אימפרסיוניזם והפוביזם. המציאות באמנות הפכה במהרה לאינדיבידואלית, וסובייקטיביות זו הביאה איתה את האמנות המודרנית, האמנות של היום.

 אימפרסיוניזם במוזיקה

אסכולה מסוימת במוזיקה הצרפתית של מפנה המאה העשרים נקראת כיום לעתים קרובות בשם "אימפרסיוניזם", משום שהיא נתפסת כקרובה ברוחה לאידאולוגיה של הציור האימפרסיוניסטי. מוזיקולוגים רבים אינם מסכימים לכינוי זה, וגם דביסי וראוול, הנחשבים למייצגים הנאמנים ביותר של האימפרסיוניזם במוזיקה, התנגדו נחרצות לשימוש במילה. ה"צבע" האימפרסיוניסטי ("צבע" במוזיקה מתייחס לשילוב של האלמנט ההרמוני עם אלמנט התזמור) תמיד מעורפל וחושני; לרוב עושה שימוש בסולמות המטשטשים כל זהות טונאלית - סולם הטונים השלמים, הסולם הפנטטוני והסולם האוקטטוני (שמקורם בסין וביפן, בהתאמה) ובסולם הכרומטי. מבחינת תזמור, באימפרסיוניזם משתמשים לעתים קרובות בכלים בעלי צליל כהה ורך - קרן אנגלית, אבוב, חליל, נבל, ויולה, וכן באפקטים "פעמוניים". המלחינים הבולטים ביותר של זרם זה היו דביסי וראוול. יש המשייכים גם את פורה, שוסון, דיפארק ופרנק לזרם זה. המלחין הפולני קארול שימנובסקי נחשב לנאו אימפרסיוניסט, או פוסט אימפרסיוניסט.

• 0 תגובות